וסטיבוליטיס כקריאה לעזרה או למה זה מגיע לי?

אומרים שלכל מחלה יש סימפטומים פיזיים ונפשיים שהולכים יחד יד ביד. כמה רומנטי. שפעת תתפוס אותך בדיוק כשאת מותשת או עובדת קשה מידי, דלקת בגרון תתקוף כשאת לא אומרת מה שאת באמת רוצה, אפילו הכרתי פעם מישהי שטענה שכל פעם שהיא יוצאת עם בחור שלא מתאים לה יוצא לה הרפס. אז מה לעזאזל הגוף שלי רצה להגיד לי ולמה הוא לא שלח קודם SMS? מתוך השאלה הזאת יצאתי שלום, קוראים לי נטלי ואני חולה בויסטבוליטיס. מי שמכירה את המחלה יודעת שהיא מחלה אישית, ייחודית ושונה מאחת לאחת. אני והוסטבוליטיס שלי חוגגים החודש שנה. שנה של טיפולים, שנה של כאבים, שנה של תסכולים, שנה של גילויים ושנה של הרבה שינויים. מזל טוב(?).
לחקור, לחפש ולטפל בעצמי.

מה שלא הבנתי זה למה המחלה תקפה אותי בדיוק אחרי שנה קשה ובתחילתה של שנה מופלאה. אחרי שעברתי תהפוכות ומכאובים הגעתי סופסוף לנחלה. בן זוג אוהב ונאהב, עבודה מתגמלת ומעשירה, הייתה לי תחושה שהכול עובד לטובתי, שמישהו שם למעלה נתן מילה טובה (תודה סבתא) וכל העבודה הקשה מקבלת תמורה, נראה היה שהכול מסתדר ואז זה קרה.
מישהו אמר לי פעם שרץ מרתון מחזיק את עצמו כל המרוץ ורק רק אחרי שהוא עובר את קו הסיום הוא מתמוטט, וזה מה שקרה לי.
התחלתי בטיפול רפואי קונבנציונאלי ומהר מאוד הבנתי שהפעם זה לא מה שיפתור לי את הבעיה. התחלתי ללכת במקביל טיפול אוסטאופטי אצל יעל שוראקי. במהלך הטיפולים אצל יעל יצא לנו לדבר הרבה על המחלה ועל החיים שלי. בכל זאת, צריך למצוא דרך להפיג את המתח כשיד אחת שלה אוחזת לי באגן והשנייה מעסה לי את אזורים הכואבים... תוך כדי הטיפול עלינו על עוד כמה בעיות פיזיות שטורדות אותי כבר הרבה זמן, מעי רגיז ותת פעילות בבלוטת התריס. דבר אחד היה ברור לשתינו - יצאתי מאיזון.
במקביל לטיפול אצל יעל החלטתי לחזור לטיפול פסיכולוגי אחרי שנים ארוכות בהן לא הייתי בטיפול. הויסטבוליטיס מושפע כל כך מלחצים ומצבים נפשיים שהבנתי שזו זווית חשובה ממנה אפשר לתקוף את הבעיה. בנוסף, התחלתי טיפול אצל תזונאית ומדקר. כן, הרבה טיפולים, הרבה חדרי המתנה, אני יכולה להגיד בבטחה שאני מכירה בעל פה את כל ה"לאישה" שיצאו בשנתיים האחרונות...
הוסטבוליטס מסתבר, באמת רצה להגיד לי משהו, משהו שמנקר בי כבר שנים, משהו שמזין את הריק שיושב לי בבטן - עד שאני לא אהיה "בעלת הבית", לא אוכל לתת למישהו אחר את ה"מפתח", עד שלא ארגיש בטוחה ויציבה בעצמי לא אוכל להתמסר לאהבה, לחיים, לעצמי. כמה פשוט ככה קשה. הבנתי שאני צריכה לחזור לבסיס, ליסודות ולבנות אותם מחדש. אני צריכה להתחזק ולשקם את עצמי מילדות לא קלה, התבגרות לא פשוטה, וחיים בוגרים דיי מורכבים. כולנו, לא?
היום אני עובדת בזה. בעצמי. שיניתי את התזונה שלי, אני ממשיכה בטיפול הנפשי והגופני, חזרתי לעשות כושר שלוש פעמים בשבוע ועברתי לקרוא "את" בחדרי המתנה...
הדרך ארוכה ועוד לא החלמתי. השיעור שלי עם הויסטבוליטיס עוד לא הסתיים, היום אני מבינה שבין השאר זה שיעור גדול בסבלנות והשלמת תהליכים.
בתוך כל המסע הזה, שלפעמים הוא מתסכל, לפעמים הוא מכעיס ולפעמים הוא מתיש, אני שמחה על האמת החדשה שמצאתי, על המפגש עם המקומות הכי פנימיים שלי ואני גאה בעצמי על ההתעקשות להתמודד עם מה שהחיים שלחו לי. רק פעם הבאה, אשמח אם הם יסתפקו בלשלוח פרחים.