כאבים באגן / סימפיזיוליזיס – לאחר לידה

הסיפור שלי מתחיל בהריון שני, בגיל 34. הריון רגיל, משעמם, בלי שום תופעות מיוחדות. ההיריון הראשון הסתיים בניתוח קיסרי, ובהמלצת הרופאים התכוונתי ללדת בלידה רגילה (VBAC).
בשבוע 39 התעוררתי ליום רגיל. לא הרגשתי שום דבר מיוחד, למעט איזו תחושה חמימה בבטן שבאה והלכה באופן ספורדי. שתיתי לי בנחת קפה, ולפתע שמעתי "פאק", כאילו התפוצצות של בלון קטן, ובעודי תוהה מאיפה זה הגיע – ירדו לי המים.
בתוך שניות הציפו אותי צירים כואבים מאוד. הצלחתי להגיע לחדר הלידה במהירות, וכעבור 45 דקות הוכנסתי לחדר לידה. היה כבר ברור שאפידורל לא יהיה בלידה הזאת. לחדר הלידה נשלח מיילד מנוסה. כעבור דקות לא רבות הוא בדק אותי והודיע: "פתיחה מלאה, ראש לוחץ. תלחצי!". אמנם לא הרגשתי כל צירי לחץ, אבל בהחלט שמחתי לשתף פעולה עם ההוראה, על מנת "לגמור עם זה כבר". בלחיצה השנייה, בעודי שוכבת והמיילד לוחץ על שתי כפות רגליי – שמעתי לפתע "פאק" מכיוון האגן והרגשתי שהאגן כאילו משתחרר, כמו קשת שהמיתר שלה נקרע. שאלתי מייד את בעלי והמיילד: "שמעתם את זה? משהו התפרק לי באגן!". הם כמובן שטענו שלא שמעו דבר, והמיילד הרגיע אותי שזה לא יכול להיות.
כעבור דקות נוספות נולד, במזל טוב, בני החמוד.
לא הרגשתי כל כאב, אבל לא יכולתי להזיז את הרגליים. שאלתי את הצוות הרפואי כיצד הדבר ייתכן, והם פטרו אותי באמירות כגון: "זה מהמאמץ של הלידה", וכו'.
גם כשהועברתי למחלקה לא היה ברור מדוע איני מצליחה להזיז את הרגליים. רק כעבור שעות ספורות העלתה אחת האחיות את ההשערה שמדובר בסימפיזיוליזיס, אולם התקשתה להאמין שהדבר אפשרי, מאחר ולא היו לי כל תופעות בהריון.
הועברתי לצילום רגטגן שגילה פער של 1.3 ס"מ בין עצמות הפוביס. כאן כבר לא היה ספק. במחלקה לא ידעו כיצד לטפל במקרה ונתנו הוראות סותרות. במקביל, החלו להתפתח כאבים קשים ביותר באיזור הפוביס, וכל תנועה קלה ביותר, בעמידה, ישיבה ובעיקר בשכיבה – גרמה לי כאבים קשים מנשוא.
כשהגעתי הביתה, לא הצלחתי להשכב במיטה, בשל חוסר היכולת להטות את האגן. באחד מרגעי השפל של חיי, ישבתי במשך 14 שעות על קצה המיטה, ללא יכולת להשכב, בוכה ללא הפסקה. את השבועות הבאים ביליתי בשכיבה במיטה ללא יכולת להניע את הרגליים או להתרומם לישיבה. מעבר מישיבה לשכיבה היה אורך בימים הראשונים כ-50 דקות. במשך 3 שבועות לא ישנתי כלל בגלל הכאבים ובשל חוסר היכולת להניע את הרגליים, שגרמה לאי זרימת דם. סבלתי מבצקות ברגליים, עצירות קשה (למרות תזונה מנוזלים בלבד), וכאבי תופת.
כעבור שלושה שבועות, הצלחתי לצאת לראשונה מביתי, ולהגיע לטיפול פיזיוטרפי אצל יעל. יעל גילתה כי מעבר למרחק בין עצמות הפוביס, חלה התרחקות גם בעצמות הסקרום. לאחר כחודש וחצי של טיפול, התאוששתי באופן משמעותי, ויכולתי לבצע פעולות יומיומיות רבות.
כיום, למעלה משנה אחרי, נותר מעט מאוד זכר לטראומה באגן.