הצילו!!! רצפת אגן שלי בוערת

קוראים לי ק. אני בת 21. הסיפור שלי הוא כזה, אתחיל מההתחלה: בגיל 12 בערך טרם התחלתי לקיים יחסי מין היו לי צריבות לא מוסברות בפות. הגניקולוג, שנחשב למצוין, בדק אותי וטען שהכול בסדר והוא לא רואה כלום. אם הוא אומר, חשבתי לעצמי, כנראה שהוא יודע ונותר לי לסמוך על רופא מצוין זה. עם הזמן הבעיה החמירה. הלכתי לראות בבושה ומבוכה רופאים אחרים. הייתה לי תחושת אשמה שאני "נטפלת" לבעיה ש"לא קיימת" במקום להמשיך וליהנות מחיי. רופא אחר שנחשב לטוב יותר, אמר לי "אני יודע איך קוראים לזה אבל זה לא משנה, אין לזה טיפול" וסירב בתוקף לאמור לי את השם. בגיל 17, קיימתי לראשונה יחסי מין והם היו כואבים מאד, גם שעות וימים לאחר האקטים הבאים. קצת לפני גיל 19 הכול החל להידרדר כל כך מהר. קיבלתי דלקת בשתן לראשונה בחיי. היא עברה, עפ''י הבדיקות. אבל הכאבים נשארו כאילו היא עודנה קיימת. בדיעבד אני יודעת שזו הייתה דלקת בשתן, בשילוב טונוס שרירים מאד מוגבר, בשילוב וסטיבוליטיס, בשילוב אלרגיה שמתבטאת בפות, בשילוב זיהום בנרתיק, בשילוב פטרייה, בשילוב דלקת באגן. והרופאים שבדקו אותי אמרו שהכול בסדר ויש קצת פטרייה. אחרי שבועיים של כאבים מטורפים כבר לא יכולתי לעבוד. לא יכולתי ללמוד. לא יכולתי לקום מהמיטה. הייתי ישנה כל היום ומתענה כל הלילה. הייתי מצטערת על הרגעים בהם הייתי מתעוררת לתוך כאבים מטורפים שרק מחמירים ולא מבינה למה. כל גיל 19 עבר בשינה במיטה. בזמן זה ניסיתי לשווא לפנות לרופאים, למיונים, לרפואה אלטרנטיבית במטרה לקבל פתרון לכאבים, לקבל אבחנה. כמה תקוות ואכזבות ידעו הגוף והנפש שלי. בשלב מסוים השאלה "מתי זה יגמר" הפכה ל"האם זה יגמר". לא ידעתי אם אצליח ללמוד במכללה. נטשתי את חלום הילדות שלי להיות רופאה. וזה מאד כאב לי. במהרה נפרדתי גם מחבר שלי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יראה אותי כך. מבחורה יפה, חכמה, שאפתנית שמרבה לצחוק איבדתי 10 ק''ג מרב כאבים והפכתי לעור ועצמות שסובל כל היום ולא מסוגל לעשות דבר מעבר להתפנות כל 2 דק'. שקעתי כ''כ עמוק שחשתי שאני לבד, הרגשתי שאף אדם אחר בעולם לא יודע מה אני עוברת. מאז שנפרדנו הזמן המשיך לעבור. אבל זה תמיד היה נראה לי כאילו זה קרה אתמול. זה כאב באותה צורה. אבל מי סופר את הימים כשאת ישנה כל הזמן.
בוקר אחד התעוררתי, התקשרתי לרופא שלי, בכיתי והתחננתי שייתן לי סמים להרגיע את הכאב. הוא אמר שאני לא במצב עדיין לסמים. למה מי הוא שהוא יודע איזה סבל זה, חשבתי לעצמי והמשכתי לשכב בחוסר אונים. פעמים רבות תהיתי עם עצמי איך אני עדיין מסוגלת לסבול את הכאב הזה. בשלב מסיים הבנתי שאני לבד. ולמרות זאת אף פעם לא הפסקתי לחפש פתרון, רופאים אחרים. לקח לי כמעט שנה עד שהגעתי לאנשים הנכונים. היה לי עוד הרבה מזל שלקח לי מס' חודשים ולא כמעט עשור כמו שמספרות מטופלות מסוימות. כשהגעתי ליעל, התביישתי לספר לה על הכאבים האמיתיים. כ''כ התביישתי בעצמי, בגוף שלי, לא הרגשתי נשית, הביטחון העצמי שלי מאד ירד. לא העזתי לספר ליעל על הבדידות, על הכאבים האמיתיים, חשבתי שהיא תלעג לי כמו הרופאים בעבר, או שהיא לא תבין.
כשיעל שמעה על כל האבחנות האמיתיות והשגויות בדיעבד, היא לא האמינה שזה כל מה שעברתי בגילי. פחדתי. שאלתי אותה מתי כל זה יעבור, היא לא ידעה לאמור לי. שאלתי אותה האם זה יעבור, היא אמרה שהיא מקווה. ניחם אותי שהיא לא הבטיחה הרים וגבהות כבעבר. אלא התחילה לעבוד. יעל נכנסה עמוק משציפיתי. היא נכנסה לי עמוק ללב ולנפש. אלוהים, היה כ''כ קשה להתחיל ולהוריד את החלודה שהצטברה כל השנים. כמה כוח היא הייתה צריכה בשביל להתחיל להזיז אותי. היא החלה להסביר לי על שגרת חיים בריאה יותר, מבחינת התנהגות, תגובה כלפי הסובבים אותי, שצריך לעבוד בנחת ולאט ולא במרוצה אחר הזמן ללא הרף- בעבודה, בחיי המשפחה, חברים ועוד המון תובנות. היי, תפסיקו לחייך לעצמכן, אנחנו לא פה בשביל למכור את השיטות שלנו בשקל! תמשיכו לקרוא בבקשה...
לא ידעתי מאיפה להתחיל. אמרתי לעצמי, וואלה, את הפיזיותרפיסטית שלי, אם את מתחילה במעשים ובכוונתך להראות לי את הדרך הנכונה, סבבה, אני אעשה כמוך. אני פשוט אתחיל לעבוד, בלי לדבר יותר מדי. פשוט כמוך. אם אני רוצה שהטיפול שלך יצליח, אני חייבת לעשות את מה שאת אומרת לי מההתחלה ועד הסוף, במאת האחוזים, ללא טעויות. אני איתך, עד הסוף, בעיניים עצומות, לטוב ולרע. שתבינו, כמובן שלא סומכים ככה על כל אחד כן, אבל הרגשתי שאני יכולה לסמוך על יעל ולישון טוב בלילה- זה נאמר ברצינות, למרות שבאותה תקופה זה לא היה כזה קשה...
היא נתנה לי תרגילים לבית. 3 שעות ביום עשיתי ספורט, כמו מניאקית עשיתי את זה למרות שתמיד הייתי בטטה. הייתי רעבה, חלשה וכאובה. הייתה לי דיאטת כאסח. לא נשאר לי לאכול כמעט כלום ובכלל כלום ממה שאהבתי. וחלק גדול מהתפריט היומי שלי- שוקולד- נאסר עלי לגמרי.
לאט לאט, מאד לאט, התחלתי להרגיש שיפור. התחלתי להרגיש שיפור! אחרי שנה של עינויים התחלתי להרגיש שיפור! בצורה הדרגתית כל הסובבים אותי החלו לאמור לי שאני נראית יותר טוב. זה כ''כ דרבן אותי להמשיך הלאה. כל הזמן הזה הייתי מתאמצת להסתכל רק על הצד החיובי. לא נתפשתי בעיניי עצמי כמישהי במצב קשה. מצד אחד הרגשתי שאף אחד לא יודע כמה אני סובלת אבל מצד שני שכנעתי את עצמי שאני סתם מגזימה.
מאז תחילת הטיפולים שכללו את יעל ורופאים נוספים, לקח לי חצי שנה, שבה טופלתי, עד שהצלחתי לקום על הרגליים ולחזור לאט לאט לשגרה. עדיין הייתי בטיפולים תרופתיים ופיזיוטרפיים/אוסטיאופטיים. העייפות, הכאבים, ההתמודדות הייתה קשה אבל כ''כ שמחתי שסוף סוף רואים קצת אור בקצה המנהרה! קודם כל הלכתי לעבוד. אחרי הכול, חיללתי את הכבוד האחרון שהיה לארנק של הוריי בתקופה ארוכה שבה לא עבדתי, בעלויות של תרופות, טיפולים, רופאים פרטיים, נסיעות וכו'... מה שכן, באוכל חסכתי.
במשך כל זמן הטיפול עברה בראשי המחשבה האם כל זה נכון וישתלם. אבל שמתי דגש על מחשבה אחרת, שאני עובדת קשה ומאמינה בלב שלם שאני אחלים. כמובן שכל זאת עם הרבה עידוד מצד יעל והרופאים.
כיום עברה שנה מאז תחילת הטיפול התרופתי והפיזיוטרפי/אוסטיאופטי ואני סטודנטית לרפואה באקדמיה של מוסקבה. אני מפחדת מהחורף, אבל מקווה שהכול יעבור בשלום...
בקיצור, בחורות יקרות. רציתי לאמור לכן שפות בריא ללא כאבים זה דבר נפלא ויפיפה! פין זה גם דבר נפלא! או פות אחר, כל אחד והטעם שלו... תלחמו על הזכות הבסיסית שלכן להיות בריאות, להרגיש טוב וליהנות מהחיים! אל תחשבו שנגזר עליכן להתענות. זו טעות נוראית שתלויה בכן ומתחילה במחשבה שלכן. אתן צריכות לקחת בחשבון שזה טיפול מאד ארוך. סיכויי וזמן ההחלמה תלויים בזמן ורמת התגובה שלכן. גם תלוי בשינוי שתצליחו לעשות בתפישה ובשגרת החיים בשביל לא לחזור אחורה ולחלות שוב, אלא בשביל להמשיך ולהתקדם. תשמרו היטב על יעל המקסימה, אדם, עולם ומלואו! כמוה יש רק אחת ואני אומרת לכן את זה בוודאות.
אני פנויה לשאלות, כל דבר הכי קטן, שאתן מתביישות בו ולא מעיזות לשאול. הכול יעשה בצורה אנונימית מן הסתם. אלא אם כן תרצו לשלוח לי אימייל בצירוף עם תמונה: "היי אני * וכואב לי אחרי שאני מנגבת!", וזה גם קורה, אז לא להתבייש... אני גם פנויה לישראלי חמוד שנמצא במוסקבה אם אתן מכירות כאלה. אבל שיהיה שווה, כן...
אני כאן בשביל להסביר לכן ממה קמתי ולתת לכן תקווה, כי יש חיים ודברים נפלאים שמחכים שם בחוץ ופשוט לא יכולים להיכנס פנימה! שיהיה המון בהצלחה!


בברכה,

ק.