צניחת שלפוחית שתן לאחר לידת בית מוצלחת – לידה מס' 3 ו... טיפים
(הטקסט הבא נכתב לפני שנתיים וחצי - עדכונים לגבי המצב היום – בסוף)

לצערי, אני חולקת את הסיפור שלי ואת הידע שרכשתי בעקבותיו. זה ידע שצריך להיות לכולנו, מבלי שאנחנו מגיעות למצב שבו איברים פנימיים זולגים לנו לתוך הנרתיק או החוצה ממנו. אני בכוונה כותבת את זה ציורי ומגעיל, כי לדעתי רק ככה אפשר לגרום לנשים להבין שהידע הזה חשוב. אני חושבת להעניק קישור לדף הזה לכל אישה בהריון מתנה.. בכל ספר הכנה ללידה יש פרק של אחרי לידה. דיברתי עם הרבה חברות, עוד לא מצאתי אחת שבאמת התייחסה ברצינות לחלק הזה. אולי מתרגלים קצת כיווצים, אבל למי יש זמן וכוח אחרי לידה, נכון?!
הידע הזה לא נגיש לנו מהרבה בחינות. המזעזעת שבהן היא שהמערכת שהמטפלת שמלווה אותנו בהריון ואחריו (גניקולוגים) לא יודעים באמת מה זה צניחת רצפת אגן, וחלק מהם אפילו לא יודעים שיש תחום שנקרא "אורוגניקולוגיה", שבמצב נורמלי כל אישה אחרי לידה היתה מקבלת הפניה לאבחון. טוב, נו, תקראו ותבינו...

פיזרתי הבטחות, רמזים, ספוילרים, ועכשיו לדבר האמיתי -
ילדתי לפני 6 שבועות. לידת בית מהירה מאוד, טובה, שמחה וגם קצת מצחיקה. זו היתה לידה שלישית. במהלך ההיריון הייתה לי אצירת שתן פעם אחת. אף פעם לא שמעתי על זה קודם, זה היה מאוד משונה. בשבוע 12 פשוט לא הצלחתי לעשות פיפי. אחרי כמה שעות הלכתי למוקד של מכבי, עשו לי קטטר וזה לא חזר על עצמו. במהלך ההריון הפופיק שלי יצא מאוד החוצה. הייתי בטוחה שיש לי הרניה (בקע) בטבור. גם בהריונות הקודמים הפופיק יצא החוצה, אבל הפעם זה היה פנומנלי. האיזור היה כ"כ רגיש שלא יכולתי לסבול מגע בחולצה, ורוב הזמן הייתי עם פלסטר. ידעתי שאחרי הלידה אלך לפיזיותרפיסטית כדי לאבחן עד כמה הבקע חמור. הייתי די בטוחה שזה יהיה רציני ושאולי אזדקק אפילו לניתוח.
השעות והימים שאחרי הלידה
או.קיי. ילדתי. כאמור - מאוד מהר. אני מציינת את זה שוב, כי זה מאוד (!) רלוונטי לנושא הדף. מייד אחרי הלידה המיילדת ובנזוגי סידרו לי פינת רביצה עם התינוקת. הרגשתי מעולה - לא נקרעתי, לא הרגשתי כלום "למטה". הייתי חיונית, חזקה ושיכורה מההרמונים. המיילדת אמרה לי - עכשיו, ביומיים הבאים את לא קמה מהמיטה. שירותים, מקלחת, אוכל, הנקות, וזהו. את נחה מנוחה מלאה. בשבועיים הבאים את נחה המון, את יכולה לקום, אבל את במנוחה. ועד ששה שבועות מהילדה - את במשכב לידה. את במנוחה. הנהנתי. כמה דקות אח"כ שאלה אותי - איפה יש מצעים שאני אחליף? ואני קמה ואומרת לה - בואי אני אראה לך. היא אומרת לי - את לא קמה, תסבירי לי ואני אביא לך. אני חושבת שבסצינה הקטנה הזאת טמון כ"כ הרבה - אני התייחסתי למושג של משכב לידה כאל משהו שהוא סיסמא. סלוגן. לא באמת משהו שמתאים לי. אני הרי חזקה, חיונית, מאוד אוהבת לחזור לעניינים מהר. וככה נראו השבוע וחצי הבאים שאחרי הלידה - בסך הכל נחתי, אבל לא ממש. יום אחרי הלידה דיברתי עם חברה בטלפון. היא שואלת אותי - מה זה הרעש הזה? אה, זה אני מרוקנת מדיח. וארבעה ימים אח"כ אני הולכת עם הבת הגדולה לחוג שחיה ברגל (70 מטר מהבית, לא ביג דיל,עם מנשא ותינוקת טריה). עשרה ימים אחרי הלידה אנחנו מזמינים חברים ליומולדת 6 של הבת הגדולה (הבטחנו לה שנעשה אחרי הלידה). מזל שבנזוגי מחליט שהפעם נבקש מכל אחד להביא משהו לאכול, כדי שלא תהיה לנו הרבה עבודה ושאני אוכל לנוח. בדרך כלל אני מאוד נהנית להכין דברים לבד. מזל. ערב לפני היומולדת אני מרגישה שאני קורסת. הגוף חלש, הרגליים כואבות. ועדיין, מקיימים את היומולדת (היה כיף! קומזיץ, חברים, מלא ילדים). בציר הזמן אנחנו עכשיו עשרה ימים אחרי הלידה.
צניחה
שבוע אחרי הלידה אנחנו אוכלים ארוחת ערב במרפסת. אני קמה כדי ללכת להיניק את התינוקת. ומרגישה ש-משהו נופל לי בתוך הגוף. לא מבינה מה קורה. זה לא קרה לי אחרי הלידות הקודמות. למחרת אני מתקשרת למיילדת. היא אומרת לי - זה קורה אחרי לידות, זה אמור להסתדר עם הזמן, אבל מומלץ בכל מקרה בהקדם ללכת לאבחון אצל פיזיותרפיסטית של רצפת אגן. התחום נקרא "אורוגניקולוגיה". מה? תכתיבי לי, אני אומרת לה. בחיים לא שמעתי על זה. היא מכתיבה ואומרת לי שיש לה המלצה על מישהי אבל אין לה כרגע את הטלפון, נדבר מאוחר יותר. אני מתקשרת למוקד של מכבי ומבקשת לקבוע תור לאורוגניקולוגית. מה? שואלת אותי המוקדנית. או-רו-גניקולוגיה. לא שמעתי על זה, היא אומרת לי. היא מבררת עם האחראית - את צריכה הפניה מרופא נשים. או.קיי. אני תקועה - הרי רופא נשים רואים רק אחרי 6 שבועות. בינתיים, בימים הבאים, ולמעשה בשבועיים הבאים אני מרגישה שזה מחמיר. משהו תקוע לי בין הרגליים. חברות אומרת - אה, גם לי היה, זה מסתדר לבד. אבל אני מרגישה שמשהו לא בסדר. בכל פעם שאני מרגישה "את זה" אני נכנסת לדכאון. כאילו אין לי בסיס, אין משהו שאוחז את הגוף שלי, שהכל נוזל. תוך כדי השבועיים האלה - יש לי קשיים בהנקה, מתפתחת לי דלקת חמורה בשד, אני מקבלת אנטיביוטיקה, אני והבת חוטפות שפעת וקודחות מחום. בתוך כל הבלגן הזה, אני עושה תרגילים של כיווץ רצפת אגן. אני יודעת שיש לי שריר חזק, אני עושה כיווצים. זה לא עוזר.
לקחתי מהמיילדת את המספר של הפיזיו-תרפיטסטית רצפת אגן. אני מתקשרת. ההודעה בטלפון אומרת שהיא עונה לשיחות כל יום בין 4 ל 6. אבל אני מתקשרת בשעות האלה והיא לא עונה. בהודעה היא אומרת שבמקרים דחופים לשלוח סמס ,( כיום ניתן ליצור איתה קשר דרך המייל). אבל, אני לא מקרה דחוף, אני אפילו לא מטופלת שלה. ככה עוברים הימים. אני לא מצליחה להשיג אותה, ובאיזשהו שלב מתייאשת ומאבדת את הפתק עם המספר.
התחתית
סופשבוע , יום שישי. שבועיים וחצי אחרי הלידה. אני עם דלקת בשד, אנטיביוטיקה (שתתברר כלא מתאימה), אני והבת מעלות חום של שפעת, שיגיע בלילה לממש גבוה. אני בדכאון. אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להכיל את התחושה הפיזית הזאת - משהו מציץ לי מהנרתיק (אני רואה צ'ופצי'ק קטן מבצבץ). אני מנסה להיזכר - יכול להיות שככה זה נראה תמיד? אני הרי לא ממש מכירה את האיזור (לא מסתכלת, מה יש לי לחפש שם ). אבל אני יודעת - זה לא נראה ככה, וזה בטח לא מרגיש ככה. אני בוכה, בוכה, בוכה. בשבת, זה מידרדר. אני יושבת על האינטרנט ומגיעה לאתר הישראלי של פיזיותרפיה של רצפת אגן. עיניי חושכות. אני קוראת שיש כמה דרגות של צניחה. שכשהאיברים יוצאים מהנרתיק - זה צניחה דרגה 3 ובמצב כזה תרגילי הכיווץ יכולים להזיק, מכיוון שהשריר מתחזק מעל האיברים. אני לא מאמינה, עולמי חרב - בכוחותיי האחרונים, קודחת מחום אני מבצעת את התרגילים, ועכשיו מסתבר שיכול להיות שהזקתי לעצמי! אני בוכה, בוכה, כל הסופשבוע. באמצע הלילה אני מתעוררת להיניק. בגלל הדלקת בשד חבר שלי בא לעזור לי עם התנוחה, והוא רואה שאני עדיין בוכה. הוא מבין שהוא חייב לקחת יוזמה.
בוקר יום ראשון - אנחנו שבועיים וחצי אחרי הלידה - הוא נותן לי לישון עד מאוחר (אחרי שבכיתי המון בלילה). בבוקר הזה הוא מצליח לקבוע לי תור דחוף לרופא נשים. הוא מתקשר למיילדת ולקח שוב את המספר של יעל. הוא מפציץ אותה בשיחות, לא בשעות ש"מותר", שולח סמס-ים. בסוף הוא משיג אותה. יש לה תור רק לעוד שבועיים. הוא מתחנן אליה (בדמעות) שתמצא לנו זמן, מסביר לה שהמצב שלי ממש בקרשים. היא אומרת שברגע שיבטל תור היא תכניס אותנו. שעתיים אחרי זה היא מתקשרת וקובעת לנו תור ליום רביעי.
גניקולוגים לא יודעים לאבחן צניחת רצפת אגן
אני ואמא שלי מגיעות לרופא נשים. לחבר שלי יש פגישה חשובה בתל-אביב. הוא בא איתנו כי הוא חושב שיספיק להיכנס איתי, אבל בגלל שאני תור דחוף, בין תורים קבועים, זה מתארך והוא צריך לנסוע. אמא שלי נשארת עם התינוקת בקבלה. ואני נכנסת לרופא. הוא בודק אותי ואומר - אני לא מבין על מה את מדברת, את בכלל לא נראית אחרי לידה. אבל יש לי משהו שמציץ מהנרתיק! איפה, הוא שואל. אני מנסה להראות לו, והמשהו הזה לא בדיוק קיים פתאום. אני אומרת לו, תראה יש כאן כלמיני דברים... הוא אומר - ככה זה אחרי לידה, תבואי אחרי 6 שבועות. הוא לא מוכן לתת הפניה, לא לפני שעוברים 6 שבועות. וחוצמזה - מבחינתו הכל תקין.
טוב, אנחנו יוצאות מהרופא נשים. אמא שלי צוחקת עלי - ידעתי שהכל בסדר. אני גם שמחה. אני מפסיקה לבכות. יוצאת מהדכאון. בערב יש לאמא שלי יומולדת, ואני מחליטה לאפות עם הילדים עוגות. אני נמרצת, מתרוצצת בבית... נרגעתי, הרי הרופא נשים אמר שהכל בסדר. אבל... אני ממשיכה להרגיש שהכל לא בסדר. אחרי האחה"צ הזה (אפיית עוגות ופעילות-יתר) אני מחליטה שאני ממשיכה לקחת את העניינים רגוע, ולנוח, עד אחרי האבחון של יעל (שנקבע לשלושה ימים אח"כ). אני שוקלת אם לבטל איתה את התור, כי הרי הרופא אמר שהכל בסדר, אבל משהו בי מתעקש. אני מקווה שאני לא גונבת תור למקרה יותר דחוף ממני.. אני אחת כזאת שלא נעים לה. לכן גם לא הצלחתי להשיג אותה בטלפון. לא היה לי נעים להציק. הייתי צריכה להגיע למצב שבו אני לא תפקודית, כדי שחבר שלי יקח את העניינים לידים ויצליח להפיק את כל מה שאני לא הצלחתי בגלל ש"לא-נעים-לי".
הנה, מגיע התור שלי. יעל שואלת - לידה ראשונה, כן? אנחנו נראים לה נורא צעירים. לא, זאת לידה שלישית, ואנחנו לא כאלה צעירים... היא מתשאלת אותי. אין לי בריחות שתן וכלמיני כאלה. היא אומרת שהיא מקווה לגלות שהמצב שלי הרבה פחות גרוע ממה שאני חושבת. אני מספרת לה שרופא נשים אמר שהכל בסדר. היא אומרת לי - הוא בדק אותך בעמידה? לא, אני אומרת. היא בודקת אותי בשכיבה ובעמידה, יש לי צניחה דרגה 2. זה לא הכי גרוע, אבל זה גם לא טוב. היא אומרת שאם לא הייתי מגיעה לשיקום סיכויים טובים שזה היה מסתיים בניתוח. היא אומרת שהוא לא היחיד, הנה היום ביטלה אצלה מישהי תור כי הרופא אמר לה שהכל בסדר. זה קורה הרבה. ואת הנזקים הנשים סופגות... הפאק הוא מערכתי, זה בא מלמעלה. תזכרו שכשאני רציתי לקבוע תור לאבחון במכבי הם לא ידעו במוקד מה זה אורוגניקולוגיה! (אגב, נדמה לי שנכון לכתיבת שורות אלה זה השתפר).
מה למדתי
בפגישות איתה למדתי המון דברים. אני מסייגת את כל המידע שאכתוב כאן - הכל יד שניה, הכל זה איך שאני הבנתי את הדברים:
1.אחוזים גבוהים מאוד (אם אני לא טועה היא דיברה על כ 80 אחוז) מהנשים שילדו סובלות מצניחות בדרגה כזאת או אחרת. סביר להניח שגם אני סבלתי לפני הלידה השלישית, למרות שלא הרגשתי כלום אחרי הלידה השניה. עדות לכך ניתן למצוא בכך שהייתה לי אצירת שתן . וגם -
3.נזקים לרצפת אגן יכולים לקרות מכלמיני סיבות. לידה מכשירנית (ואקום, כמו שהיה בלידה 2 שלי) מאוד מזיקה לרצפת אגן. שלב ארוך של לחיצות מאוד מזיק. לידה מהירה מאוד !! טראומתית מאוד לרצפת אגן. אני מניחה שיש עוד - ראש גדול, לידה ארוכה, לחיצות לא אפקטיביות תחת אפידורל, לחיצות בכלל - הרי בעצם לא צריך ללחוץ... בנוסף לכל אלה – הגבלה בטווחי התנועה של האגן, לגמישות יתר במפרקים (יש לי), גנטיקה, חולשה של רקמות חיבור , שרירי בטן. זוכרים את הפופיק שיצא בהריון? שכיבה על הגו מהלך הלידה ועוד
4.אם היו שולחים אותי אחרי לידה מס' 2 - לידת ואקום, ראש ענק, לחיצות גרועות תחת אפידורל - לשיקום רצפת אגן, סביר להניח שלא הייתי מגיעה למצב כזה אחרי לידה 3, שגם היא, עד כמה שהיא לידת החלומות שהייתי מאחלת לעצמי, מסתבר מאוד מזיקה לרצפת אגן. לידה 2+3 - הביאו לצניחה.
5.הבדל בין לידה טבעית ללידה פיזיולוגית - לידה טבעית, אנחנו יודעות מה זה. לידה פיזיולוגית - שהפתיחה מתקדמת בקצב של 1 ס"מ לשעה ושהאישה יודעת בכל שלב באיזה תנוחה להיות על מנת להקל על המעבר של התינוק בחלל האגן.לידה פיזיולוגית לוקחת בחשבון את המבנה האנטומי בנוסף למצב הרפואי של כל אחת ואחת ולפי המבנה ומצב הרקמות ניתנות הוראות מדויקות " עשה ואל תעשה" (אני מניחה שמהשלב של לידה פעילה, כלומר מפתיחה של 3-4 ס"מ). לידה מהירה כמו שהיתה לי היא אומנם טבעית אבל לא פיזיולוגית. לידות לא פיזיולוגיות - נזק פוטנציאלי לרצפת אגן.
6.גניקולוגים לא מספיק מודעים ולרוב אינם מאבחנים את מצב אברי רצפת האגן מלבד גודל הרחם והפרשות אלה ואחרות מהאזור. (הם בודקים בשכיבה, ולכן לא נראה להם ביג דיל אם הוא קצת למטה, אבל זה לא המצב האמיתי!).

7.במהלך הלידה הרצועות שאחוזות את האיברים הפנימיים (רחם, שלפוחית) נמתחות. בכל לידה נוספת קשה להם יותר לחזור למצב הטבעי שלהם. חלק ימתחו מאוד ולא יחזרו למצב הרגיל. חלק עלולות להיקרע. אי אפשר לדעת אם רצועות נמתחו או נקרעו, רק בסיום השיקום, על-פי המצב שאליו הגיעה המטופלת, ניתן לדעת בדיעבד מה האבחון. גם אם רצועות נמתחו מאוד או נקרעו - הגוף יכול לפצות עם שרירים ורקמות. ולכן חשוב מאוד לחזק את שרירי רצפת האגן. שיקום טוב יכול לשפר בחצי דרגה עד דרגה את הצניחה.
7.יש משמעות גדולה לשבועות שאחרי הלידה. אחרי הלידה הגוף עדין פועל תחת קוקטייל ההורמונים שמאפשרים ללידה לקרות. הורמונים שמרככים את הכל. לכן -משכב לידה זה לא רק סיסמא!. זה חשוב. זה ממש ממש חשוב. השבועות האלה קריטיים לבריאות שלנו לכל החיים אח"כ! לא להרים ילדים גדולים, לדעת לקבל עזרה. לנוח הרבה. לתרגל חיזוק רצפת אגן. ו - ללכת לאבחון. אני (שוב, אין לי ידע, רק קצת ניסיון) הייתי ממליצה לכל אישה אחרי לידה ללכת לאבחון. אפשר דרך קופת חולים (אם מצליחים להשיג הפניה מרופא) או פרטי (שווה כל גרוש!).
9.כמו שיש משמעות למנוחה שאחרי לידה. גם לשיקום שאחרי לידה יש משמעות מאוד גדולה. אלה השבועות הכי חשובים. אפשר גם אחר-כך. תמיד טוב מאוחר מבכלל לא. אבל השבועות האלה מאוד חשובים. ברגע שהגעתי ליעל היא הכניסה אותי למשכב לידה כמו שאף אחת לא מדמיינת ולא מאחלת לעצמה - נכנסתי לשכיבה מאוזנת של שלושה שבועות (עד שיחלפו 6 שבועות מהלידה).

10. חיזוק שרירים. אצלי הסתבר שהשריר של הנרתיק מאוד מאוד חזק. זה אומר שיש לי פוטנציאל שיקומי טוב מאוד. שרירי הבטן שלי לעומת זאת חלשים. כדי להחזיק את האיברים במקום - צריך אחיזה מלמטה ומלמעלה. חשוב לחזק את שניהם. חיזוק שרירי בטן - לא!!! כמו שעושים במכון כושר. יש תרגילים מאוד עדינים שצריכים להיות מותאמים למצב, כדי לא להזיק ולדחות החוצה את האיברים. אל תמציאו לבד, תלכו לקבל הוראות ממי שמבין ויודע. זה יכול להזיק.
11.השיקום הוא תהליך של עליות. זה יכול לקחת חודשים. את המצב האמיתי ניתן לדעת ולאבחן רק אחרי שמסיימים להיניק. ההנקה משחררת הורמון, ורק כמה חודשים אחרי שמסיימים להיניק, ניתן לדעת מה המצב האמיתי של אחרי השיקום.
12.גם אחרי השיקום, גם אם לא מרגישים יותר כלום - צריך ללמוד לעבוד אחרת עם הגוף. לכל החיים. לדעת לאסוף רצפת אגן לפני עיטוש, שיעול, צחוק, הקמת ילדים. בכלל, עדיף להימנע מלהרים דברים כבדים, כולל ילדים גדולים. גם כשמרימים תינוק חדש, לאסוף רצפת אגן. גם כשגוררים כסא. לפני כל פעולה. זה כמו ללמוד ללכת מחדש. בהתחלה זה מלאכותי ומגושם. אני עדיין בשלב שבו אני לומדת, אבל יש שיפור מאוד גדול. אני חייבת להיות טובה בזה, כי יש לי בנזוג שמצחיק אותי הרבה, ואני לא מוכנה להפסיק לצחוק (וגם יעל כל הזמן מצחיקה אותי בטיפולים).
13.כיווצים. זה לא רק כמות, זה איכות. שריר חזק צריך להיות כזה שיכול להיות מכווץ לאורך זמן. ההוראה שאני קיבלתי היתה - 6 פעמים ביום, 6 כיווצים בכל פעם, להחזיק הכי הרבה שאפשר. אצלי, למרות שהשריר חזק זה לא מספיק - צריך לחזק גם את הטונוס הבסיסי שלו (אני מניחה שאם נדמיין ספורטאי, נשים לב שגם כשהוא לא במאמץ השרירים שלו מנופחים יותר מאשר של מישהו שאינו בכושר)...
14.תנוחות הפוכות - טובות מאוד. נגד כיוון כוח המשיכה. טוב אחרי פעולות שנדמה שמזיקות לנו.
רק אחרי שהפסקנו לדמם ולא בזמן המחזור החודשי
למרות שהכי פחדתי בעולם לחזור לפעילות, כי המצב שלי בתום 3 השבועות היה ממש ממש לא משהו (כל פעם השתפר עם הטיפולים, אבל זלג בהמשך השבוע), למרות כל זה - ברגע שחזרתי לפעילות המצב השתפר פלאים. חבר שלנו, רקדן, אמר לי כמה ימים לפני זה - אני מבין שהמנוחה חשובה, אבל את חייבת למצוא דרך להכניס תנועה לגוף. אין תהליך ריפוי בלי תנועה, בלי הזרמת דם. אז אומנם לא יכולתי להכניס תנועה תוך כדי (חוץ מגלישה פעילה באינטרנט), אבל ברגע שקמתי לאחר משכב הלידה - זה ממש השתפר. הליכות עשו לי טוב. פעילות בבית.
עד פה הטקסט שנכתב אחרי הלידה.
בהמשך היו ירידות ועליות. אבל אחרי כמה חודשים רוב הזמן לגמרי שכחתי מהצניחה כי פשוט לא הרגשתי אותה יותר.
אחרי שנה ביקרתי את יעל והיא התלוננה שהנרתיק שלי כמו של בתולה ושאין מקום לעבוד  וזה משהו שעוד לא כתבתי – אבל, יעל מעבר להיותה אשת מקצוע מדהימה, שתמיד דוחפת קדימה באופטימיות ובאמונה אינסופית בכוח של האישה לרפא את עצמה (אבל גם לא מורחת עם הבטחות שהיא לא יודעת אם יתקיימו) – אז מעבר לכל זה (שזה בפני עצמו נדיר!) היא כל הזמן מצחיקה, שאפילו לבכות אצלה אפשר רק כמה שצריך ולא טיפה יותר מזה, ותמיד זה משולב עם הרבה צחוקים, רכות, עדינות ו... אהבה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת את כל זה בלי הליווי של יעל, עם הידיים המקצועיות, הידע האינסופי והאישיות הכובשת שלה.
שנתיים אחרי המצב שלי היה דווקא לא היה מזהיר. התינוקת גדלה, וזה ניכר על הגוף הרגיש שלי. הבקע בטבור החמיר, וגם רצפת האגן היתה מדורדרת. לא כמו פעם, אבל לגמרי נוכחת, מורגשת ומעצבנת. ביקרתי את יעל שוב, והיא עזרה לי לחזור למצב טוב.
עכשיו, רוב הזמן אני לא מרגישה את רצפת האגן. אם כי יש תקופות שכן. אבל בגדול – המצב ממש טוב! הבקע כנראה יצטרך לעבור ניתוח כי הוא החמיר (מנשיאת הפעוטה המתוקה).
אם כבר הצרה הזאת, אז לפחות יצא לי מזה להכיר את יעל, ולדעת שתמיד יש לי לאן לפנות כדי לקבל טיפול מקצועי, במידת הצורך (טפו, לא עלינו :-P).
ואם מישהי קוראת את זה בעיצומו של דכאון ולא מאמינה שזה קורה לה – אז תדעי שהחיים יפים, וזה אומנם לוקח זמן – אבל עם טיפול מתאים רוב הסיכויים שזה ישתקם, ואת תזכרי את התקופה הזו כאפיזודה הזויה, ותוכלי לעודד נשים אחרות שלא מאמינות שזה קורה להן. ממש כמו שאני עושה עכשיו 