יש יותר מדי התחלות לסיפור הזה. אני מניחה שנקודת השיא ההתחלתית הייתה איפשהוא בגיל 17. " יש לך וסטבוליטיס", אמרה גניקולוגית בעלת שם בארץ. הייתם חושבים שאתחיל לתקוף בשאלות או להיאלם דום מהלם, אבל כיאה לבחורה אינטליגנטית (או פסיכית לגמרי) כבר חיפשתי כמה פעמים בגוגל " כאבים בזמן יחסי מין", וכבר די אבחנתי את עצמי קודם. הייתה חסרה לי רק החותמת. אולם, הגניקולוגית אמרה שמצבי קל יחסית (קל?! חשבתי לעצמי, מה פתאום קל! אבל הרשו לי לספר ,העתיד לימד אותי שבאותו הזמן המצב היה קל כמו לסיים צלחת של עוגיות חמות מהתנור). " אנחנו נטפל בזה" היא הוסיפה. היא אמרה, ואני האמנתי. זה התחיל מבקטרובן (משחה) ,המשיך בדרמובט ( עוד משחה) , ואז בקטרובן ודרמובט לסירוגין. שום שינוי, חוץ מזה שהרוקח ואני כבר מנהלים שיחות חולין אחת לשבועיים. משם, בשינוי חד, עברנו למשחה בשם אפלומיצין. סוף סוף אחרי כמה חודשים טובים חל לשינוי ומשהו באפלומיצין הרגיע את האזור. והאזור , אם עדיין לא הבנתם, הוא הנרתיק. יותר בפירוט, מדובר באזור הכניסה לנרתיק.וסטיבו- בשפה המקצועית.
המשכתי לחיות עם האפלומיצין , והגעתי לגיל 18. החלפתי בני זוג, אני לא יכולה להגיד שלא כאב קצת ( במיוחד עם בחור שהיה מבורך במיוחד) , אבל הצלחתי להנות. טפו טפו טפו, נולדתי עם חשק מיני בריא.
הזמן עבר והגיע השלב הבא בחיי- הצבא. הרבה דברים אפשר להגיד על הצבא, אבל יש אחד שאני יכולה להגיד בוודאות מוחלטת- מי שעיצב את המדים היה גבר או לחלופין, חמור. מה שבטוח, הוא לא היה אישה. למדים יש תפר לאורך כל אזור המפשעה שמטרתו כנראה למנוע מחיילות לפתח חשק מיני , כי אם לחיילות רגילות זה היה מציק, לי זה פשוט כאב בטירוף.
באותו הזמן , הגעתי לרופא שלצורך העניין נקרא לו ד"ר X. ד"ר X שמע, הקשיב וקבע – דרוש ניתוח! כמובן טרח לציין שניתן לעשות אותו דרכו באופן פרטי. פחד מוות. זה הדרך היחידה לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע. שיתפתי את אמא בכל הבלאגן, הגעתי לפגישה איתה עם תיקייה מלאה בחומר על המחלה ועל הניתוח. היום אני מבינה שזו הייתה טעות לא לשתף אותה קודם ולחיות עם זה בתוכי, אבל גיל ההתבגרות וזה, לא נעים. מה שגם היה לי קשה להודות בפני עצמי על הדפקט הזה , ועוד לחשוף אותו לעולם? בשום פנים ואופן לא. עודף רגישות בנרתיק קראתי לזה. כן בטח.
וחזרה לענייננו, אמא דאגה לתור כבר למחרת השיחה לגניקולוג אחר - Y, שטרח לבדוק אותי ואמר בבירור שלא עושים שום ניתוח ושום נעליים (לדברי אמא הוא גם התעמת עם ד"ר X, אבל זה לא באמת קשור). פרופ' Y אמר שיש מלאנתלפיים טיפולים לעשות לפני ניתוח ושבניתוח , וזה ציטוט, "חותכים לך את הכוס" ואוי ואבוי למי שעושה ככה את הניתוח ללא בדיקה וללא ניסיונות אחרים , ומסתבר שנשים שעברו את הניתוח הזה עוברות סיבוכים בלידה בגלל השלכות של הניתוח . פרופ' Y הפנה אותי אל ה-מומחית – גניקולוגית נוספת. היא בדקה וקבעה תוכנית טיפול , שנראתה יותר כמו תכנית אימונים. " יורים לכל הכיוונים" היא אמרה, בתקווה שמשהו יעזור. פיזיותרפיה, דיקור סיני, תחתוני כותנה , החלפת סבונים ואבקת כביסה, שמן שקדים, עזרקאין ובטח שכחתי עוד איזה דבר או שניים. התחלתי טיפול פיזיותרפיה אצל מישהי מקסימה, אך בשל מצבי הקל יחסית לאחר שלושה טיפולים היא אמרה שזה לא הכיוון שיעזור. מסתבר שיש לי יכולות של מכווצת על. התחלתי דיקור סיני אצל מישהי מדהימה!! וואללה, אפילו ראינו שיפור קל.
ואז...( וזה הקטע שצריך להכניס מוזיקת רקע מפחידה) המצב הידרדר. זה היה שילוב של החמרה באסתמה, לחץ והרבה ממנו, והמדים הנוראיים , ועוד כל מיני גורמים שכנראה לעולם לא אדע. בכל מקרה, הצלחתי לקפץ במהירות מוסטיבוליטיס במצב קל, למצב קשה. מצב קשה, נשמע כאילו אני פצועה אנושות. הבחן, לא אנושות, אבל בוא נפרט- לא יכולתי ללבוש שום מכנס צמוד עם תפרים, בעצם שום דבר חוץ מטרנינג רחב, בלי לחוש כאילו מישהו דוקר אותי עם סכין. כאב לי לשבת, כמעט בכל תנוחה. כמה פעמים ביום הייתי חוטפת התקף דקירות שכזה, לא משנה מה אני לובשת או איפה אני נמצאת. בקיצור, הרצון שהאדמה תבלע אותי היה בשיאו בשלב ההוא בחיי. הרגשתי שנולדתי פגומה, אמרתי לעצמי שאני ילדת מבחנה (IVF) שלא הייתה אמורה להיוולד, וככה נראית ילדה שהביאו לעולם בכוח ולא באופן טבעי.
המשכתי את הטיפולים, משחות נוספות נוסו לשווא, והתחלתי לקחת כדור נגד כאבים בשם אלטרולט שעזר במעט. גם הדיקור הוסיף להקל על הסבל, במיוחד באמצעות דקירה בכניסה לנרתיק. דקה על זה לפני שתתעלפו, נכון, בפעם הראשונה זה היה מפחיד ממש וכואב למדי. לא הצלחתי להרפות בכלל , אבל ברגע שלמדתי להרפות, ובידיים המנוסות של המדקרת, הדקירה הפכה לסבילה וההקלה בתחושת הדקירה והשרפה הייתה לגמרי שווה את זה.
השלב הבא בטיפול היה שהגעתי ליעל. יעל, פיזיותרפיסטית שעושה טיפולי אוסטיאופתיה הייתה בדעה שונה. דעה זו אפילו הגדרה עדינה. "הגוף שלך מנסה להגיד לך משהו" , היא אמרה. כן, כואב לו! אתם יוכלים לנחש איזה עיוותים בפרצוף היו לי בהתחלה. בחורה סובלת שלא מאמינה ממש ברפואה אלטרנטיבית. "אבל היא הטובה ביותר" המדקרת אמרה. אמרה, וכנראה צדקה. אחרי שהצלחתי לשים חלק מהסקפטיות בצד, למדעי להכיר אישה חכמה, מוכשרת ,ולשם כל הרוחות אשכרה יודעת איך לעזור עם וסטיבוליטיס.לשים את האצבע על מה שעזר בטיפולים עם יעל כנראה יהיה קשה מדי. יעל עושה עיסוי בנרתיק, ממש חופרת בתוכו ומשחררת עצבים מתוחים.אבל זה לא רק זה. יש משהו מעבר. אבל אני חושבת שכמעט בכל הפעמים, בוודאי ב20 פעמים הראשונות, יצאתי משם מעורערת. מעורערת לגביי הדעות שלי, לגביי מה שחשבתי. לגביי מה שהרגשתי.
לטענת יעל, לא רק שהייתי צריכה להיוולד, הייתי חייבת. כנגד כל הסיכויים הצלחתי לבוא לעולם. "סגרו לך את הדלת ונכנסת מהחלון" היא אמרה. באותו יום לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. שאולי אני לא פגומה, אולי זה משהו פנימי, אולי משהו בתוך הגוף פוגע ופוגע. אולי העובדה שאני אדם כלכך רגיש , אבל כלכך כוחני, הוא אחת הסיבות לאלרגיות הרבות שיש לי. אולי זה שאני משתדלת להישאר יציבה ולנסות כמה שאפשר לשמור על חיים מושלמים זה מה שסגור כלכך חזק בתוך הבטן. אולי הדלקות הרבות שיש לי באות מהכוחניות , לקיחת אחראיות מוגזמת, קושי בלתת אמון , אי יכולת להרפות. יש לי זיכרון פנטסטי, תמיד היה לי. אני זוכרת דברים מגילאים מאוד מאוד קטנים, וזוכרת בפרטי פרטים כל דבר. זה עוזר בהמון מקומות, אבל זה גם "מסייע" בשמירת טינה, כעסים ואכזבות. אולי ביום שאצליח לשחרר ממני הכל אשחרר ממני גם את חלק מהמחלות, אולי אפילו את כולן. בצמוד לטיפול, קיבלתי גם כדור בשם סימבלתה שעוזר עם הכאבים הכרוניים. הכדור עזר , ואי אפשר היה להתעלם גם מתופעת השרשרת- בכאב יורד , הלחץ והאמוק יורדים, הדלקתיות יורדת.
עדיין יש לי לפעמים כאבים, תקופות יותר ותקופות פחות. יש תקופות שאני שוכחת לגמרי שיש לי וסטיבוליטיס, ולפעמים יש תקופה שיש כאב ואני יודעת מה לעשות ואיך להתנהל כדי להקל כמה שאפשר ולחיות כרגיל. לא הייתי אצל גניקולוג בערך חצי שנה, שזה השיא של החמש שנים האחרונות. אני מבקרת אצל יעל פעם ב3 שבועות, יוצאת משם תמיד עם נרתיק רגוע יותר ומחשבה חדשה. לפני כמה זמן היא אמרה להרים דגל לבן, להפסיק להילחם בעצמי. להכיל את עצמי. עובדים על זה.
אני מרגישה שאני לקראת סיום השלב הזה בחיי. אני מנסה לשחרר אותו ממני תוך כדי כתיבה, ובכנות, התחושה היא כאילו אני מקיאה על הדף מילים, ורוצה להקיא אותם גם מתוך הגוף שלי. אני רוצה לשחרר ממני את הפחד, הפחד מכל מה שיבוא ומכל מה שהיה. עדיין לא חזרתי ללכת עם ג'ינסים שהם לא סופר סטרצ'ים. אני מפחדת מהם. נרתעת. מישוש של אחד כזה בחנות ממש מקפיץ אותי אחורה,כאילו אני יכולה לחוש בכאב. אבל אני עובדת על זה, אני משתדלת. אני לוקחת את הגוף שלי כמכלול ועובדת עליו ככה. מנסה לעשות את הטוב ביותר בשבילי. בינתיים אני מדמיינת רוגע ושלווה, חיים ללא כאב, ומנסה לשחרר אותו ממני.
ומילה אישית אחרונה, וסטיבוליטיס, או וולוודיניה , זה תופעה קשה להתמודדות, וצריך כלכך הרבה כלים בשביל לעבור את זה. ויש רגעים שזה נראה אבוד, ויש רגעים שאת רוצה לקבור את עצמך הכי עמוק שאפשר . אבל זה תקופה, והיא עוברת. ויהיו תקופות יותר יפות- ולפעמים הווסטיבוליטיס יהיה איתך גם בהן. נדמה שברגע שלומדים לחיות איתו, שלומדים להבין שהוא איזה שהוא חלק בך , הוא מתחיל להשתחרר ולהרפות. חשוב להמשיך בחיים גם איתו, לא לתת לו לעצור אותך. אני מנהלת חיי סקס תקינים לגמרי. הבני זוג שלי מיודעים במידת בצורך שיש רגישות קלה, או נטייה לדלקתיות. אני לא מלאה אותם במילים גדולות ומסובכות.אז יש לי גם סקס טוב, עם וסטיסוליטיס. למען האמת, תקופות בהם יש הקפדה על סקס דווקא מקלות את הכאב ומשחררות את האזור. אם תתני לוסטיבוליטיס לעצור אותך, אם הוא מתחיל להגדיר את החיים שלך- הוא יהפוך לחיים עצמם, והוא לא יוכל ללכת לשום מקום.
מקווה שתקחי מפה כלים ותמצאי דרך להתמודד.
אני אשמח לסייע אם אוכל, הכינוי שלי באתר הוא sm252
ותודה אישית לכל המטפלים שלי וליעל שוראקי- על זה שהצלחת לערער אותי מהדעות הנוקשות שלי, שגרמת לי לראות דברים אחרת, ועל זה שאת עוזרת לי לשחרר את עצמי, גם בהיותי כותבת מילים אלה.